זה סיפור עגום אבל חייבים לשתף אותו. קבוצה של חתולי פרא חיה סביב הקמפוס של המכללה שאני לומדת בה ועובדת בה. מסתבר שהקבוצה קבעה בית ליד 'מעון היום' והתגנבה לגן המשחקים, כביכול השתמשה בחול לתיבת ליטר וכל שאר הדברים הנוראים שעושים חתלתולים! אחד ההורים כשראה את החתולים כל כך קרובים לילדים התחרפן ואיים שאם הבעיה לא תטופל על ידי בית הספר היא תעשה זאת (כלומר התביעות הרעות). ובכן, בית הספר לא יכול היה להבין את זה, והתחזוקה סיגרה את מה שהם יכולים מהמושבה ולקחה אותם למקלט החיות המקומי. זה היה בסדר, מה יכול בית ספר לעשות עם חתולים? גורלם מכאן הוא שעורר את השאלה. ובכן, אחד מצוות בית הספר החליט שהיא תלך לאמץ את החתול שלדעתה הוא אמא לחתלתול שהיא הצילה מבית הספר (לפני תלונת הורים), אבל היא לא יכלה עד יום שני. בשבת היא התקשרה למקלט ושאלה אם החתולים שם הם אמרו שכן אז היא שאלה אם היא יכולה לתרום אוכל הם אמרו שכן. טוב יום שני מוקדם. בבוקר היא הגיעה למקלט ומצאה שאף אחד מחתולי בית הספר לא נשאר. אותו אדם שאיתו דיברה יומיים לפני כן אמר לה שהחתולים פראיים ויש להרדים אותם. הא?! חשבתי שבשביל זה נועדו מקלטים: חיות בר שזקוקים לבתים. מלכתחילה, תחזוקת בית הספר מעולם לא נתנה לאף אחד מהאנשים בבית הספר הזדמנות לאמץ אף אחד מהחתולים (ונודע לי על לא מעט) והמקלט מעולם לא נתן לאף אחד אחר הזדמנות. יש כאן טונות של אנשים שיש להם זמן סבלנות לב וכסף לטפל בחתולי פרא והמון אנשים שיש להם חוות וכאלה שרוצים עכברים טובים. אני מבין שעבודה כזו דורשת מידה של הקשחת לב אבל האם זה אומר חסר לב? אני צריך קצת שיקום אמונה במקלטים לבעלי חיים כי איבדתי את המעט שהיה לי אחרי זה.
Eleanor Vance
