• 9 בפברואר 2001
  • #1
עַל עַל מ

מיאומן

חבר TCS
חתול אלפא
הצטרף
8 בפברואר 2001
הודעות
547
גירוד
1
מִקוּם
ג'קסונוויל פלורידה
איך החתולים שלי אימצו אותי!

ובכן, לפני הרבה זמן בגלקסיה רחוקה, גרתי עם החברה שלי (באותה תקופה) באורלנדו. היא רצתה חתלתול אבל אני לא אהבתי חתולים! לא מאמין הא? תאמין לי שגם אני לא יכול אחרי שזכיתי ב-7 השנים האחרונות. ובכן, הסכמתי באי רצון והלכנו לעמיתים לעבודה. היכן שהחתולה שלה אכלה זה עתה ליטר של 3 קליקונים יפים. ובכן, החברה שלי בחרה אחת (או שאני צריך לומר שהיא בחרה בנו) וקתי הכניסה אותה לחולצה לנסיעה הביתה. ובכן החתלתול הקטן הזה שייקרא בקרוב טיפאני הרימה את מבטה אלי ואמרה 'מייאוו'. ובכן זה עשה את זה. מכאן ואילך זה לא היה החתול של Kathys אלא שלי. קתי נהגה לקנא כל כך כי טיפאני ישנה על החזה שלי. 'אבל מותק יש לך הרים קטנים אז היא לא יכולה לשכב על החזה שלך באותה קלות'. טוב זה לא עזר. אהבתי את טיפאני (וקתי) בכל ליבי ונשמתי ושתיהן היו האהבות הראשונות שלי (אהבת נשים ראשונה ואהבת חתול ראשונה). לצערי לסיפור הראשון הזה אין סוף טוב שעדיין מעציב אותי עד היום. בתקופה קשה במערכת היחסים שלנו היא קראה להוריה לבוא לקחת אותה ובזמן העזיבה הם עברו תאונה שהותירה את קתי בתרדמת למשך חודש וניזוקה חלקית במוח. טיפאני הייתה בסדר אבל התאונה החזיקה את קתי וטיפאני ב-SC ואותי בפלורידה. הדבר הבא ששמעתי שקתי לקחה את טיפאני לפאונד. הייתי זועם!!!!!!! אמרתי לה שאני יכול לסלוח לה על ששברה את ליבי אבל לעולם לא אסלח לה על שהרגתי את התינוק שלנו (אני מקווה שמישהו אימץ את טיפאני). היא עשתה זאת במהלך תקופה של 6 חודשים כשלא דיברנו. מאז חיינו לא התמזגו שוב ועדיין אני מקבל מדי פעם טלפון מקתי. ולמרות שטיפני כבר מזמן איננה, היא עדיין מגרגרת בליבי.

ובכן, עברתי הביתה לג'קסונוויל והתגוררתי זמנית עם החברה הכי טובה שלי בבית שלה והיו לה 2 חתולים תמי ודלילה. ובכן דלילה הייתה הסיאמית השמנה החיבה הזו שפשוט העריצה אותי ואני אותה. הכנסתי אותה למיטה איתי בלילה וכשהתעוררתי היא הייתה באותו מקום מתחת לזרוע שלי. בתקופה זו, כשהלב שלי נרפא מקתי, התחברתי לדלילה. דלילה הפכה לחתולה שלי והתחננתי ללורה שתתן לי אותה ברגע שאקום על הרגליים ואקבל מקום משלי. דלילה אהבה לרחוץ את זרועותי השעירות ולורה הייתה אומרת לי 'אני לא שומעת את הטלוויזיה בגלל כל הליקוקים האלה'. דלילה הייתה מלקקת ומלקקת ומלקקת עד שזרוע אחת הפכה גולמית ואני אצטרך להעיף אותה כדי שהיא תוכל לטפח את הזרוע השנייה. טוב לפני שעמדתי שוב על הרגליים דלילה (בגיל 16+) חלתה מאוד מגיל מבוגר והתוצאה הסופית הייתה שהיא סבלה בין היתר מסוכרת. הזמן שלה הגיע והווטרינר אפשר לנו כמה רגעים לבד ולורה ואני בכינו בהיסטריה מחבקים את דלילה. נהגתי לערסל אותה בזרועותיי כמו תינוקת והיא פשוט הייתה נשארת שם ונותנת לי לסחוב אותה מגרגרת. ובכן, בפעם האחרונה איתה היא התחילה לגרגר ואני פשוט איבדתי את זה! כמעט צרחתי. בסופו של דבר זה היה הדבר הטוב ביותר מאשר היא לחיות את החודשים האחרונים שלה בייסורים. הכנו ארון מקופסת נעליים עם תמונתה למעלה, והיה לנו שירות מאוד דומע בחצר האחורית שבה היא נקברה. לורה עמדה לזוז אבל הרגשנו שמכיוון שזה המקום שבו דלילה הגיעה לעולם אז זה המקום שבו מקום המנוחה האחרון שלה צריך להיות. עד עצם היום הזה, 5 שנים מאוחר יותר, כשאני חולפת על פני הבית ההוא, אני אף פעם לא שוכחת להפשיל את החלון ולצעוק 'היי דלילה'. אני בטוח שהתושבים הנוכחיים תוהים מי זה האגוז הזה שנוהג לצעוק מחלון המכונית שלו ומי לעזאזל היא דלילה?

קפוץ קדימה כמה שנים לנקודה שבה גרתי עם חברים שבועות ספורים לפני שעברתי לדירה משלי (אלה החברים שלי שהם ההורים של האחיין הקיטי שלי ניקדמוס ואחיינית הקיטי בלה). הם חוזרים הביתה עם קופסה ואומרים לי לעלות לחדר שלי. כשעשיתי הם פתחו את הקופסה ויצא החתלתול הקטן והקטן הזה של טוקסידו שהביט בי ואמר 'מיאו'. הייתי מאושר יתר על המידה! הבן הראשון שלי בתור אב יחיד ואני קראתי לו סוקרטס. הוא ישן על החזה שלי כל לילה ועד היום אנחנו לא יכולים ללכת לישון בלי לשחק 'תפוס את היד מתחת לשמיכה'. למעשה אני לא יכול לישון בלי חתול יותר. זה פתטי או מה?

ובכן, כ-9 חודשים לאחר מכן, לקראת חג המולד של 98 Socs ואני (יחד עם השותף שלי לדירה) גרנו ביחד בסדר גמור ונהנינו מיחסים נחמדים של אב/בן. יצאתי לטייל עם לורה ובשכונה שלה ראינו את השלט הזה שכתוב עליו חתלתולים בחינם לחג המולד! ובכן, שניהם בהיותם מסודרים הפסקנו. אמרתי ללורה 'עכשיו תקשיבי, אני לא מקבל עוד חתול אז אתה צריך להתאפק ממני כשאנחנו רואים את החתלתולים החמודים האלה' (הייתי צריך לדעת יותר טוב מאשר לקחת מישהו שיש לו חתול גדול כמוני). אז אנחנו נכנסים לבית המשפחתי הזה שבו הילדה המתוקה הזו בת 12 אהבה את הליטר הזה של 8 חתלתולים מאז הלידה והיא אפילו קראה לכולם. טוב שכבו בכיסא הזה שפע זה של רגליים זעירות אוזניים זעירות וזנבות זעירים. רק ערימה אחת גדולה של הגורים הקטנים והחמודים ביותר. ובכן זה שבמרכז הערימה הזו הסתכל עליי ימינה ואמר (כן ניחשתם נכון) 'MEOOOW'. ובכן לורה רוכנת ולוחשת 'תקשיב הוא אומר 'אבא! אבא!'' אני באמת צריך לספר לך מה קרה אחר כך?

והילד כעס על סוקרטס כשהבאתי את החתלתול הזה הביתה. יש אפילו תמונה ביום הראשון הזה שלי על הספה עם טייגר ג'ונס (כמו באינדיאנה ג'ונס וספילברג הוא יוצר הסרטים האהוב עליי והילדה הקטנה קראה לו טייגר ג'ונס אז לא יכולתי לשנות את זה) מחייך למצלמה וסוקרטס עומד על הספה ובוהה בי כאילו הוא אומר 'את בכי! אתה תשלם על זה'.

היום אני גר לבד והתינוקות וכשאת נכנסת לביתי לראשונה יש שלט שכתוב: הבית הזה מתוחזק כולו לנוחות ולנוחות של החתולים שלי.

האין זו האמת! זה לא מתאים שלי. זה שלהם והם משעשעים את הנוכחות שלי במשק הבית שלהם. אני עבד לחתולים המפונקים שלי והם מחזיקים אותי בדיוק איפה שהם רוצים אותי: אוכלים מתוך כפותיהם!

עכשיו אני יודע שהחצי הראשון של הסיפור הזה עצוב, אבל רק רציתי לשתף את ההיסטוריה של החתולים שלי כדי שתבינו מה הפך אותי לזכר מקודש. אני אפילו מחזיק שקית אוכל במכונית שלי כדי שכשאני רואה תועים בחוץ אוכל להאכיל אותם. למעשה אני רוצה להחליף מקומות עם החתולים שלי ליום אחד ולתת להם לבוא לעבודה ולתת לי להישאר בבית ולהיות מפונק רקוב. סוקרטס וטייגר קבועים והם חתולים מקורה לכל החיים (למעט המקרים האלה שהם עלולים לדחוף את המסך החוצה וליפול על הדשא).

תן לי לשמוע את הסיפורים שלך? אני ממש סקרן. אני מקווה שלי לא היה עצוב מדי בהתחלה שם.

>^..^< Meowfully
מיאומן (צ'אק)